Friday, August 21, 2009

Elul- The Time for Closeness

Elul: The Time for Closeness_
by Rebbetzin Tzipporah Heller

With only 30 days left before Rosh Hashana, Elul is a time of love, yearning, reconciliation, forgiveness, and return.

"Remember! Only 30 more shopping days left!"

The last week of November was magical days back in the "Old Country." I never endangered my life shopping at Filenes which, in those far off times, was only in Boston. Macy's was still the site of many near-death experiences for those of us who like the adrenalin rush of hunting for bargains. The nonstop hype was delivered breathlessly and repetitively. "Just today, ladies and gentleman. Yes! Just today!" was a typical opening for a 10% reduction on socks. It all ended with New Years, leaving precious little behind in its wake, other than the disheartening return to facing the juggernaut of routine soul-numbing life as usual.

Everything is different when the Jewish month of Elul arrives. It, too, is 30 days before the Big Day, which in this case is Rosh Hashana. It is not a time in which we strive to find some sort of balance between shopping and dropping. It is a time of love, yearning, reconciliation, forgiveness, and return.

What does "return" really mean? What are we trying to get back to? Jeremiah proclaimed, "Return, virgin of Israel, return to these, your cities" (Jeremiah 31:20). We are compared to a virgin, who can at last return to her betrothed groom, and to an exile who is able to return to the land now rebuilt, that was last seen empty and desolate.

No one can return to a place they have never been to. Have we ever really felt close to God and yearned for Him the way a bride yearns for her beloved? Have we ever really identified so closely with the fate of the Jewish people that our personal achievements fail to provide us with enough satisfaction to dull the ache of national estrangement from what we were meant to be as a people?

For many of us the answer is silence. And for many there are moments of beauty and connection that we wish would last forever. There are times when we feel totally connected to the Jewish nation as a whole, glued to the news. How many Katyushas? Do I know anyone in Haifa? What can I do to help?

BODY AND SOUL MICROCOSM

The difference between the way we relate to Elul and how we relate to the end of November is a microcosm of the way we relate to our bodies and our souls. The body wants to own, to buy more and more. The soul wants connection, deeper and deeper.

The great illusion of life is that the body (which we all intellectually recognize as only mortal) feels real and permanent. The soul (which we all know is infinite since it part of God Himself), feels vaguely unreal because it is intangible.

The sages tell us, "One moment of return and good deeds in this world is worth more than the whole life in the World to Come" (Ethics of the Fathers, 4:17). This is the world of enormous spiritual opportunity. It is the setting of "trial by fire," as our passions, jealousies, petty hatreds, burn within us. Every victory has profound impact on our connection to God and to man. In the deepest sense, our self-esteem is built, brick by brick, by choosing to conquer our impulsivity and cravings. The problem is that we are too myopic to see the panoramic vista that this sort of battle opens up within us. We are too busy fighting. We fail, again and again. We let our failures define us and erode our belief in the fact that we are fighting a winnable battle. We all too often submit to the dictates of our bodies and silence the yearnings of the soul. We give up the struggle.

One of my recurring nightmares is one in which I see myself as a patient in an old age home. I am sitting near a Formica table in a large room with a T.V. blasting away at no one in particular. Lunch, served in cheery orange melmac, is in front of me. My last words as I leave the planet are, "I asked for white meat."

That's it. No Shema. No bedside farewell accompanied by blessings and moral instruction. The winner and all time champ is the body, soon to be interred in the earth from which it was formed. In my worst nightmare the soul is the undisputed runner up in the most significant race that any one of us will ever run.

What makes it even worse is that daylight doesn't relegate the nightmare to the cobwebs of subconscious thought; the fearful vision is completely plausible. In fact, the Talmud tells us that there is no way that the soul can possibly win the battle without help from its Creator.

GOD IS NEAR

This time of year is the time when God's closeness to us is most easily grasped. It is as though an invisible curtain that we ourselves designed through bad choices, fear and pain can now be drawn aside. Elul is compared to the time of year that God, by way of parable, is likened to a human king who resides in his palace and is virtually inaccessible to the average person. Once a year, the king tours his kingdom with the goal of getting to know his subjects. Anyone can go to the royal personage and tell him whatever is on his mind and in his heart know that the king is there to hear him.

How do we find the King? There are various practices for Elul that attunes us to its power.

1. Recite Psalm 27.

King David, the Talmud tells us, was given some of Adam's lifespan. Thus, like Adam, his soul is a composite of every soul that will ever be placed in a body. The book of Psalms gives us words that touch the essence of every possible human experience from the deepest possible angle. Psalm 27 is the one that helps us resolve the conflict between our bodies and our souls. The first verse says it all, "God is my light." This means that He not only created the physical world, but He guides us through it with His light. Just as turning on a light in a dark room helps a child to recognize that lions and tigers are really just coat racks and blankets, we can similarly let God's light remove our fears, sins, and limitations..

2. Reciting Selichot.

Selichot are prayers that are began in Elul (Sefardic Jews begin on the 1st of Elul, while Ashkenazi Jews begin the last Motzei Shabbos) and continue till Yom Kippur. The main theme in selichot is the 13 Attributes of Divine Mercy. God revealed His true nature to Moses when he begged to know God as much as a mortal can.

Ultimately God is unknowable. Our ability to know is limited by the fact that we live in time which distorts our sense of reality. We are physical and have short lives, and have enormous emotional subjectivity. Because God is unknowable and transcendental, we try to make Him smaller, so to speak, so that He seems more approachable. The worst manifestation of this was the building of the golden calf. Moses wanted words that would give the Jewish people access to God as much as humanly possible.

Each of the 13 attributes exist within us as well. When we join together as a group and proclaim these attributes aloud as we do during the Selichot prayers, we affirm who God is and who we are. This has such force that the Talmud tells us that the attributes always generate change.

Here is a brief rendition of the attributes and their meaning.

1-2: "God," "God" (the four-letter Yud-Heh-Vav-Heh):

The Almighty is telling us that He is unchanging. He has infinite compassion for us before we sin, knowing that we are only human, and when we fail to live up to our humanity He is open to our changing and returning. Because of this, His name, which means "Being," is invoked twice, once for before and once for after our fall and return.

3. "The Force": Unlike human compassion that is limited by our patience and fragility, God's compassion is comparable to an unstoppable force.

4. "Who is Merciful": He gives to the "poor"; those of us who are impoverished spiritually

5. "And full of Grace": He gives freely and in abundance

6. "He is Patient": God gives us time to change, and when we must endure suffering in order to change our direction, He gives it only to the degree that the person's individual situation demands.

7. "and has much kindness": God chooses to judge us favorably when our motivations are mixed

8. "and true": Even if someone has made many mistakes and done terrible things, God will still reward him for whatever good he has done.

9. "creates kindness for thousands of generations": He empowers the forces of good to endure forever. An example of this would be that literally everyone who is alive today is affected by the goodness that Abraham, our forefather, did in his lifetime

10. "Carries sins of desire": God will allow sins to act as a springboard to bring a person to a higher level than they ever could have achieved without repentance. An example would be the case of someone who takes on himself to keep kosher, and is tempted every time he passes a non-kosher eatery.

11. "and sins of rebellion": Even when a person is so full of self that he feels a need to control or attack every human or God-given law, if he opens himself God will broaden him enough to see beyond the limits of his ego.

12. "and sins of negligence": When the source of sin is a passive, uncaring and alienated relationship to life, the source is invariably despair that comes from thinking, "Nothing I do makes much difference anyway." God will give the greatest gift of all – hope -- when there is willingness to take responsibility. This is true even if the underlying attitude has been there for years.

13. "and cleanses." Even the callousness that is the seemingly inescapable result of developing bad patterns of responding to life and to other people can literally disappear through tshuvah, repentance.

When we mirror these traits to all of the imperfect people in our lives (meaning everyone including ourselves), we find the Godliness that is latent in all of us, and strengthen its voice.

When we do our best to change, we must make an honest appraisal of who we are, and the choices we made to emerge as we are now. When we do this honestly, we will notice that we have made mistakes.

The first step to change is confessing what went wrong within us to God. No person should be involved. No one can give spiritual clarity; no one can erase spiritual and emotional damage. The second step is to recognize that all bad choices are ultimately damaging, and to give yourself permission to feel regret. The third step is to make practical down to earth changes in behavior.

If the sins affect other people, then there are two additional steps. The first one is to make material restitution where that is a relevant possibility (for instance returning money that you know is not yours if you use the Torah's standards), and the second is to achieve reconciliation by asking forgiveness.

Let's be sure to use the month of Elul well, to let it draw us to living authentically, and to feel greater openness, love and forgiveness.


This article can also be read at: http://www.aish.com/h/hh/e/48969571.html

So then I began researching assimilation

...since it was on the topic- while my previous post was an interesting theory of where some Jews could have ended up, this is something accurately painful that leaves no room for doubt.

Will Your Grandchildren Be Jews?

REVISTED 10 YEARS LATER
By: Antony Gordon and Richard Horowitz[1]

Sample Population Count (Jewish growth rate)

Average Number of Children Per Woman
(NAJDB based on NJPS 2000)
Intermarriage Rate
(NJPS 2000)
First Generation Second Generation Third Generation Fourth Generation
Hasidic / Yeshiva Orthodox ^ 6.72** 6%* 100 324 1,050 3,401
Centrist Orthodox ^ 3.39** 6%* 100 163 266 434
Conservative 1.74 32% 100 66 44 29
Reform 1.36 46% 100 46 21 10
Secular 1.29 49% 100 41 17 7

CLICK HERE TO SEE THE NEW CHART(see chart to view explanation of *, **, ^)

In the Fall of 1996, the Jewish Spectator [2] published our analysis of the data collected during the National Jewish Population Survey ("NJPS”) of 1990. In October 1996, Moment magazine[3] published the chart ("the Demographic Chart”) which captured the text of our research with a graphic illustration.

Within only a few years after the Moment debut, the Demographic Chart (and the essence of our analysis culminating in our findings) had been translated into seven languages and had appeared in numerous publications including The New York Times [4] and The Vanishing American Jew by Professor Alan M. Dershowitz.[5] The Demographic Chart has been publicly cited by many notable Jewish personalities including, but not limited to the former Chief Rabbi of Israel, Rabbi Israel Meir Lau, former Chief Rabbi of England, Lord Immanuel Jacobovitz, Senator Joseph Lieberman and former Prime Minister of Israel Bibi Netanyahu.

It became clear that the main reasons for the multiple appearances of our analysis as well as the high profile that it developed, was the powerful impact of the Demographic Chart which we have now, almost a decade after its first appearance, revisited in this article.

For the sake of clarity and to appreciate how the Jewish demographic landscape has evolved over the past decade, we have utilized a similar format in this article to its namesake published after the culmination of the NJPS 1990.

From the best site on the world wide web, Simple To Remember: http://www.simpletoremember.com/articles/a/WillYourGrandchildrenBeJews/

Monday, August 17, 2009

Those in Our Own Backyards

Nissim Mossek (famous Israeli documentary maker) follows around Tzvi Misinai, a computer programmer in Israel, who has taken on a mission to find the tens of thousands of lost Jews now living secretly in Arab villages and Bedouin tribes in the West Bank. Many of these Jews, with names like "Muhammed" and "Aziz", have secret mezuzot, tefillin, siddurim, etc. and have mantained an astonishing amount of our halachot and minhagim. One village is probably completely descended from Bar Kochba.

Fascinating:

http://www.ireport.com/docs/DOC-279707

Thursday, August 13, 2009

Wednesday, August 12, 2009

How I Davened During Senior Year

Notes from High School- On Prayer

Every morning I pray in the stairwell, even though the rest of the student body prays in the large hall. I put my prayerbook on the window ledge, cross my arms over my chest and put my feet together. That is how I stand, for thirty minutes. I won't tell you what I pray for.

But what I will tell you is that the Ecuadorian cleaning woman usually sweeps the stairs while I pray. She is young, pretty; she hums Latino songs under her breath. And, two landings down, a girl will talk on her phone. One of the special-needs kids who laughs and cries without shame. She calls her mother and then her father.

"How do you say almonds?" she asks. "All-monds or aaalmonds? I say all-monds but the girls in my class say aalmonds." The parental voice answers back slowly, patiently. When she says goodbye, she has trouble hanging up- "bye Daddy bye-bye mwah bye, bye angel, mwah, bye-bye, thank you. Bye-bye. Have a good day. Love you. Bye-bye mwah bye-bye."

Neither the cleaningwoman nor the girl see me, and I wonder if prayer renders me invisible. Perhaps I disappear as I say "May our eyes behold Your return to Zion". I imagine how people later will find only my prayerbook and a list of Hebrew names of the ill, resting on the window ledge in the sunlight, facing east.

Saturday, February 14, 2009

ולנטיין בעולם






ולנטיין בעולם: אפילו באיראן התאהבו ביום הזה

ברחבי העולם ציינו את יום האהבה ("ולנטיין"). בפיליפינים נישאו 390 זוגות בו-זמנית. באיראן, כך מתברר, היום זכה להצלחה. צעירים הנמנעים מקשר עם בנות המין השני, מוצאים פתח לקשרים חדשים. תמונות מחיי אהבה

דודי כהן והסוכנויות

פורסם: 15.02.09, 00:56

איראן מצטיירת כמדינה לוחמנית הנשלטת על ידי אנשי הדת ביד רמה. במדינה השיעית, שבה יש 65 ימי אבל בשנה, יום האהבה זוכה להצלחה רבה, בעיקר בקרב הצעירים שמייחלים לעתיד טוב יותר. כולם באיראן מכירים את יום האהבה, גם אם לא תמיד הם יודעים לבטא את השם "ולנטיין" בהצלחה.

אתר האינטרט האיראני "פרארו" דיווח לרגל חג האהבה מספר סיבות שלדעת פסיכולוגים עשויות להסביר את התופעה. על פי הדיווח, לאחר ראש השנה הפרסי, הנוֹרוּז, האיראנים שולחים הכי הרבה כרטיסי ברכה ומתנות זה לזה ביום האהבה.


פסיכולוגים איראנים מסבירים כי בשל סיבות תרבותיות, צעירים מקומיים אינם מסוגלים לפתוח בקלות בשיחה עם בנות המין השני. לכן, יום האהבה מהווה הזדמנות מצוינת לפתוח בקשרים חדשים. יתרה מזאת, מסבירים המומחים, בחברה שבה מתייחסים לקשר בין גבר לאשה בהססנות, יום האהבה הוא עוד צעד בדרך להכרה רשמית ביחסים כאלה.

ד"ר שרה שריעתי, סוציולוגית מאוניברסיטת טהרן, דנה ביחס של האיראנים הצעירים לוולנטיין והתלהבותם הגוברת אליו מדי שנה: "בחברה שלנו אין איזון בין מוות לחיים ובין צער לשמחה. כך קורה, שכאשר בחלונות הגבוהים לא נעשה דבר, העם מייצר שמחה בעצמו. כל חברה מלווה מחברות אחרות צרכים שאין לה מענה מקומי עבורם. תחילה זה קורה בחשאי ולאט לאט זה מוצא את המקום שלו".

קיימות סיבות נוספות להצלחה של החג הנוצרי באיראן, אמרה ד"ר שריעתי: "האהבה בחברה שלנו היא טאבו. טבעי שהצעירים שומעים על חגים, מנהגים ותרבויות של מדינות אחרות באמצעות התקשורת של היום, כמו

לווין ואינטרנט, ושהם יחקו את מה שעונה על צרכיהם. חיקוי זה הופך עם הזמן להרגל ואולי בעוד 50 שנה אף אחד לא יזכור מהיכן הגיע ולנטיין וכיצד הגיע לתרבות שלנו".

בעוד שהשלטונות באיראן אדישים לנושא, רשתות הטלויזיה בלווין המשדרות בשפה הפרסית עסקו בהרחבה ביום האהבה ובמחזורי המסחר של המתנות והמוצרים הקשורים ביום זה הגדלים משנה לשנה. בשנים האחרונות, מלבד מתנות, גרמה מהפכת הסלולר שחדרה למדינה למבול של מסרונים שנשלחים ביום הזה. חלקם בתבניות מיוחדות המועברות מאחד לשני, בדומה למכתבי שרשרת בדואר האלקטרוני.

390 זוגות התחתנו בו-זמנית

ברחבי העולם ציינו את חג האהבה במספר דרכים לא שגרתיות. 390 זוגות נישאו בצוותא בפיליפינים. זוג אחד ממנילה החליט לעשות את זה קצת אחרת ונישא מתחת למים, כחלק מקמפיין לעידוד התיירות בפארק הימי. זוג מתאילנד נתלה על חבל, בעודו מחזיק בתעודת הנישואין.

פעילים למען זכויות הומוסקסואלים ולסביות התאחדו ברחבי העולם כדי להעלות לתודעה הציבורית את סטטוס הנישואים החד-מיניים. בסנטיאגו צ'ילה נערכו חתונות ראווה סימבוליות בין זוגות חד-מיניים ובווינה נערך יום נשיקות שאורגן בידי ארגון אמנסטי הבינלאומי לזוגות חד-מיניים.

גם במזרח התיכון הורגשו החגיגות. ברמאללה ניתן היה למצוא בייגלה בצורת לב וגם בעזה נמצאה חנות לרומנטיקנים המנסים להתאושש מהמלחמה.

Thursday, February 12, 2009

עוד ועוד כסף לפלסטינים

עוד ועוד כסף לפלסטינים

ככל שמתפתחת מערכת ההברחות בפילדלפי, נזקקים ברצועה ליותר שקלים. מדוע ישראל נעתרת שוב ושוב לדרישה?

אבי טרנגו

פורסם: 08.02.09, 13:24

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3668145,00.html

לשכת ראש הממשלה מנסה ליצור את הרושם שהעברת כספים מישראל לעזה היא עניין של שגרה, אך יותר מכל מעידה זרימת המזומנים לרצועה על כך שההברחות בציר פילדלפי התחדשו בהיקף נרחב.

עזה היא מערכת כלכלית כמעט סגורה, ואלמלא המנהרות היא כלל לא היתה נזקקת לתוספת מזומנים. מנכ"ל בנק עזתי הודה בעבר, כי לאחר משיכת מזומנים, חוזר הכסף לבנק תוך יומיים כשסוחרי השוק מפקידים בו את פדיונם.

מאז עליית החמאס לשלטון חל שינוי, ועם הכרזת הממשלה על עזה כישות עוינת הופסקו העברות המזומנים הסדירות. ביוני 2008 נחתמה הרגיעה ובתקופה זו התרבו הדיווחים על חפירת מנהרות ועל המסים שגובה בעזרתן החמאס. בתקופה זו גם החל הלחץ על ישראל להעביר מידי חודש מאות מיליוני שקלים בגלל "חוסר מזומנים" בבנקים בעזה.

בקיץ, תוך כדי הרגיעה, הועברו כ-200 מיליון שקל לעזה. באוקטובר הודה עמוס גלעד (במכתב למשפחת שליט שניסתה למנוע את ההעברות) כי הכסף משמש להגדלת יתרות המזומנים של הבנקים בעזה שעומדים בפני התמוטטות מחוסר מזומנים.

לקראת סוף הרגיעה נראה היה שממשלת ישראל עומדת בפרץ ומבינה את הקשר בין פריחת החמאס, ריבוי המנהרות בפילדלפי והדרישה הגוברת למזומנים ברצועה. לא רק שקלים אזלו בעזה, אלא גם דולרים ודינרים. ברור שכאשר מוברחות סחורות לתוך עזה, יש לשלם עבורן וגם להעביר שלמונים לשוטרים המצרים, והכל במזומן שיוצא בפילדלפי: ישראל מכניסה כסף לעזה, הכסף יוצא דרך פילדלפי ותמורתו נכנסות סחורות שונות.

גופים שונים בעולם הפעילו לחצים על ישראל, והצטרף אליהם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. בחוגים כלכליים נפוץ הסבר לפיו בנק ישראל מרוויח מהעברת שקלים לעזה ככל שהכסף הישראלי נשאר בה ולא חוזר לישראל.

בדצמבר, שבוע לפני תום הרגיעה, נכנעה ישראל ללחצים ושר הביטחון אישר העברת 100 מיליון שקלים נוספים לעזה. ברק טען כי עשה זאת לבקשתו של פישר, אך הנגיד טען שהוא רק מממש את מדיניות הממשלה. בהמשך נאלץ בנק ישראל להודות שהוא אכן לוקח תחת אחריותו את יציבות המערכת הבנקאות בעזה "משום שזוהי מערכת שקלית".

כסף לחמאס

ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד טען בחודשים האחרונים כי עליו להעביר סכומי שיא למשכורות: 237 מיליון, 285 מיליון, 311 מיליון. סכומים אלו מפתיעים, כיוון שרק לפני שנתיים עמד היקף המשכורות בעזה על כ-120 מיליון שקל. אך פיאד הסביר כי ברצועה יש כבר 77 אלף עובדים. מספר זה מפתיע לכשלעצמו: כשתפס חמאס את השלטון הודיע פיאד כי הוא עומד לצמצם כ-15 אלף מתוך 50 אלף מקבלי משכורות, משום שעברו לעבוד אצל החמאס. אך נראה כי מספר מקבלי המשכורות הוכפל תוך שנתיים. כיצד מגייסת ממשלתו שאינה פעילה בעזה, עובדים בקצב שיא של אלפי עובדים בחודש?

התשובה לכך טמונה בעובדה שחלק ממקבלי המשכורות הם דווקא אנשי חמאס. למשל, תאופיק ג'אבר, מפקד המשטרה הפלסטינית בעזה, שתמורת המשכורת אמור לשבת בבית ולא לשתף פעולה עם החמאס, נהרג על מגרש המסדרים בהפצצה שפתחה את "עופרת יצוקה". אז התברר שגם הוא עובד בעצם אצל החמאס. והוא אינו היחיד. ב"הסכם מכה", עליו חתם פיאד בתחילת 2007 עם החמאס לצורך הקמת ממשלת אחדות לאומית, הוא התחייב לתמוך כספית גם בשוטרי החמאס, והוא מקיים את ההבטחה. חלק מאותם "מקבלי משכורות" בממשלתו הם אנשי הכוח הביצועי המיוחד של החמאס, אותו כוח שביצע את ההפיכה נגד הפתח. שר הפנים בממשלת עזה, סעיד סיאם שחוסל זה מכבר, רשם את אנשי הכוח כ"שוטרים עובדי משרד הפנים" ומאז גם הם ברשימת מקבלי המשכורות.

בסוף השבוע העבירה ישראל 175 מיליון שקל לעזה. כדי להסוות על כל סיפורי אלף לילה ולילה אלו ניסתה לשכת אולמרט להרדים את הנושא, בעזרת מעשיה נוספת שבה נטען כי הכספים מועברים באופן אישי ורק לאנשים הנאמנים לאבו-מאזן הידועים ב"אופן שמי". האמנם ייתכן שבעזה לכל שקל יש שם?




כמו תמיד בעזה התמונה אינה בשחור לבן: חלק מהכספים שמעבירה ישראל אכן מגיעים לידי אזרחים ועובדים שאינם מעורבים בטרור, אך גם ההברחות בפילדלפי ממומנות בכספים אלה. חלק מהסחורות שעוברות במנהרות הן מצרכים רגילים, אך חלקן הברחות אמל"ח. בלחימה בטרור לא ניתן להבחין בין חמוש לאזרח לא מעורב, וכך גם בנושא הכספים וההברחות. בארגז משאית הברינקס שחוצה את מעבר ארז, נמצאים זה לצד זה שקל שאיתו יקנו אורז בשוק ושקל שאיתו יממנו טרור. בשניהם יש אותו מגן דוד שקוף המציין שאלו שקלים אמיתיים שהדפיס בנק ישראל.

מדוע ישראל אינה עושה מאמץ לבדוק מי מקבל את הכסף? מה הסיבה לכך שהסכומים שהיא נדרשת להעביר לעזה (במזומן, תמיד רק במזומן) תופחים למימדים לא סבירים? תשובות אפשר לגלות כשתוהים מיהו המרוויח מהעברת הכספים לעזה.

אבי טרנגו, עיתונאי, מתרגם ותחקירן של עיתונות חו"ל