ולנטיין בעולם

ולנטיין בעולם: אפילו באיראן התאהבו ביום הזה

ברחבי העולם ציינו את יום האהבה ("ולנטיין"). בפיליפינים נישאו 390 זוגות בו-זמנית. באיראן, כך מתברר, היום זכה להצלחה. צעירים הנמנעים מקשר עם בנות המין השני, מוצאים פתח לקשרים חדשים. תמונות מחיי אהבה

דודי כהן והסוכנויות

פורסם:

15.02.09, 00:56

איראן מצטיירת כמדינה לוחמנית הנשלטת על ידי אנשי הדת ביד רמה. במדינה השיעית, שבה יש 65 ימי אבל בשנה, יום האהבה זוכה להצלחה רבה, בעיקר בקרב הצעירים שמייחלים לעתיד טוב יותר. כולם באיראן מכירים את יום האהבה, גם אם לא תמיד הם יודעים לבטא את השם "ולנטיין" בהצלחה.

אתר האינטרט האיראני "פרארו" דיווח לרגל חג האהבה מספר סיבות שלדעת פסיכולוגים עשויות להסביר את התופעה. על פי הדיווח, לאחר ראש השנה הפרסי, הנוֹרוּז, האיראנים שולחים הכי הרבה כרטיסי ברכה ומתנות זה לזה ביום האהבה.

פסיכולוגים איראנים מסבירים כי בשל סיבות תרבותיות, צעירים מקומיים אינם מסוגלים לפתוח בקלות בשיחה עם בנות המין השני. לכן, יום האהבה מהווה הזדמנות מצוינת לפתוח בקשרים חדשים. יתרה מזאת, מסבירים המומחים, בחברה שבה מתייחסים לקשר בין גבר לאשה בהססנות, יום האהבה הוא עוד צעד בדרך להכרה רשמית ביחסים כאלה.

ד"ר שרה שריעתי, סוציולוגית מאוניברסיטת טהרן, דנה ביחס של האיראנים הצעירים לוולנטיין והתלהבותם הגוברת אליו מדי שנה: "בחברה שלנו אין איזון בין מוות לחיים ובין צער לשמחה. כך קורה, שכאשר בחלונות הגבוהים לא נעשה דבר, העם מייצר שמחה בעצמו. כל חברה מלווה מחברות אחרות צרכים שאין לה מענה מקומי עבורם. תחילה זה קורה בחשאי ולאט לאט זה מוצא את המקום שלו".

קיימות סיבות נוספות להצלחה של החג הנוצרי באיראן, אמרה ד"ר שריעתי: "האהבה בחברה שלנו היא טאבו. טבעי שהצעירים שומעים על חגים, מנהגים ותרבויות של מדינות אחרות באמצעות התקשורת של היום, כמו

לווין ואינטרנט, ושהם יחקו את מה שעונה על צרכיהם. חיקוי זה הופך עם הזמן להרגל ואולי בעוד 50 שנה אף אחד לא יזכור מהיכן הגיע ולנטיין וכיצד הגיע לתרבות שלנו".

בעוד שהשלטונות באיראן אדישים לנושא, רשתות הטלויזיה בלווין המשדרות בשפה הפרסית עסקו בהרחבה ביום האהבה ובמחזורי המסחר של המתנות והמוצרים הקשורים ביום זה הגדלים משנה לשנה. בשנים האחרונות, מלבד מתנות, גרמה מהפכת הסלולר שחדרה למדינה למבול של מסרונים שנשלחים ביום הזה. חלקם בתבניות מיוחדות המועברות מאחד לשני, בדומה למכתבי שרשרת בדואר האלקטרוני.

390 זוגות התחתנו בו-זמנית

ברחבי העולם ציינו את חג האהבה במספר דרכים לא שגרתיות. 390 זוגות נישאו בצוותא בפיליפינים. זוג אחד ממנילה החליט לעשות את זה קצת אחרת ונישא מתחת למים, כחלק מקמפיין לעידוד התיירות בפארק הימי. זוג מתאילנד נתלה על חבל, בעודו מחזיק בתעודת הנישואין.

פעילים למען זכויות הומוסקסואלים ולסביות התאחדו ברחבי העולם כדי להעלות לתודעה הציבורית את סטטוס הנישואים החד-מיניים. בסנטיאגו צ'ילה נערכו חתונות ראווה סימבוליות בין זוגות חד-מיניים ובווינה נערך יום נשיקות שאורגן בידי ארגון אמנסטי הבינלאומי לזוגות חד-מיניים.

גם במזרח התיכון הורגשו החגיגות. ברמאללה ניתן היה למצוא בייגלה בצורת לב וגם בעזה נמצאה חנות לרומנטיקנים המנסים להתאושש מהמלחמה.

עוד ועוד כסף לפלסטינים

ככל שמתפתחת מערכת ההברחות בפילדלפי, נזקקים ברצועה ליותר שקלים. מדוע ישראל נעתרת שוב ושוב לדרישה?

אבי טרנגו

פורסם:

08.02.09, 13:24

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3668145,00.html

לשכת ראש הממשלה מנסה ליצור את הרושם שהעברת כספים מישראל לעזה היא עניין של שגרה, אך יותר מכל מעידה זרימת המזומנים לרצועה על כך שההברחות בציר פילדלפי התחדשו בהיקף נרחב.

עזה היא מערכת כלכלית כמעט סגורה, ואלמלא המנהרות היא כלל לא היתה נזקקת לתוספת מזומנים. מנכ"ל בנק עזתי הודה בעבר, כי לאחר משיכת מזומנים, חוזר הכסף לבנק תוך יומיים כשסוחרי השוק מפקידים בו את פדיונם.

מאז עליית החמאס לשלטון חל שינוי, ועם הכרזת הממשלה על עזה כישות עוינת הופסקו העברות המזומנים הסדירות. ביוני 2008 נחתמה הרגיעה ובתקופה זו התרבו הדיווחים על חפירת מנהרות ועל המסים שגובה בעזרתן החמאס. בתקופה זו גם החל הלחץ על ישראל להעביר מידי חודש מאות מיליוני שקלים בגלל "חוסר מזומנים" בבנקים בעזה.

בקיץ, תוך כדי הרגיעה, הועברו כ-200 מיליון שקל לעזה. באוקטובר הודה עמוס גלעד (במכתב למשפחת שליט שניסתה למנוע את ההעברות) כי הכסף משמש להגדלת יתרות המזומנים של הבנקים בעזה שעומדים בפני התמוטטות מחוסר מזומנים.

לקראת סוף הרגיעה נראה היה שממשלת ישראל עומדת בפרץ ומבינה את הקשר בין פריחת החמאס, ריבוי המנהרות בפילדלפי והדרישה הגוברת למזומנים ברצועה. לא רק שקלים אזלו בעזה, אלא גם דולרים ודינרים. ברור שכאשר מוברחות סחורות לתוך עזה, יש לשלם עבורן וגם להעביר שלמונים לשוטרים המצרים, והכל במזומן שיוצא בפילדלפי: ישראל מכניסה כסף לעזה, הכסף יוצא דרך פילדלפי ותמורתו נכנסות סחורות שונות.

גופים שונים בעולם הפעילו לחצים על ישראל, והצטרף אליהם נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר. בחוגים כלכליים נפוץ הסבר לפיו בנק ישראל מרוויח מהעברת שקלים לעזה ככל שהכסף הישראלי נשאר בה ולא חוזר לישראל.

בדצמבר, שבוע לפני תום הרגיעה, נכנעה ישראל ללחצים ושר הביטחון אישר העברת 100 מיליון שקלים נוספים לעזה. ברק טען כי עשה זאת לבקשתו של פישר, אך הנגיד טען שהוא רק מממש את מדיניות הממשלה. בהמשך נאלץ בנק ישראל להודות שהוא אכן לוקח תחת אחריותו את יציבות המערכת הבנקאות בעזה "משום שזוהי מערכת שקלית".

כסף לחמאס

ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד טען בחודשים האחרונים כי עליו להעביר סכומי שיא למשכורות: 237 מיליון, 285 מיליון, 311 מיליון. סכומים אלו מפתיעים, כיוון שרק לפני שנתיים עמד היקף המשכורות בעזה על כ-120 מיליון שקל. אך פיאד הסביר כי ברצועה יש כבר 77 אלף עובדים. מספר זה מפתיע לכשלעצמו: כשתפס חמאס את השלטון הודיע פיאד כי הוא עומד לצמצם כ-15 אלף מתוך 50 אלף מקבלי משכורות, משום שעברו לעבוד אצל החמאס. אך נראה כי מספר מקבלי המשכורות הוכפל תוך שנתיים. כיצד מגייסת ממשלתו שאינה פעילה בעזה, עובדים בקצב שיא של אלפי עובדים בחודש?

התשובה לכך טמונה בעובדה שחלק ממקבלי המשכורות הם דווקא אנשי חמאס. למשל, תאופיק ג'אבר, מפקד המשטרה הפלסטינית בעזה, שתמורת המשכורת אמור לשבת בבית ולא לשתף פעולה עם החמאס, נהרג על מגרש המסדרים בהפצצה שפתחה את "עופרת יצוקה". אז התברר שגם הוא עובד בעצם אצל החמאס. והוא אינו היחיד. ב"הסכם מכה", עליו חתם פיאד בתחילת 2007 עם החמאס לצורך הקמת ממשלת אחדות לאומית, הוא התחייב לתמוך כספית גם בשוטרי החמאס, והוא מקיים את ההבטחה. חלק מאותם "מקבלי משכורות" בממשלתו הם אנשי הכוח הביצועי המיוחד של החמאס, אותו כוח שביצע את ההפיכה נגד הפתח. שר הפנים בממשלת עזה, סעיד סיאם שחוסל זה מכבר, רשם את אנשי הכוח כ"שוטרים עובדי משרד הפנים" ומאז גם הם ברשימת מקבלי המשכורות.

בסוף השבוע העבירה ישראל 175 מיליון שקל לעזה. כדי להסוות על כל סיפורי אלף לילה ולילה אלו ניסתה לשכת אולמרט להרדים את הנושא, בעזרת מעשיה נוספת שבה נטען כי הכספים מועברים באופן אישי ורק לאנשים הנאמנים לאבו-מאזן הידועים ב"אופן שמי". האמנם ייתכן שבעזה לכל שקל יש שם?

כמו תמיד בעזה התמונה אינה בשחור לבן: חלק מהכספים שמעבירה ישראל אכן מגיעים לידי אזרחים ועובדים שאינם מעורבים בטרור, אך גם ההברחות בפילדלפי ממומנות בכספים אלה. חלק מהסחורות שעוברות במנהרות הן מצרכים רגילים, אך חלקן הברחות אמל"ח. בלחימה בטרור לא ניתן להבחין בין חמוש לאזרח לא מעורב, וכך גם בנושא הכספים וההברחות. בארגז משאית הברינקס שחוצה את מעבר ארז, נמצאים זה לצד זה שקל שאיתו יקנו אורז בשוק ושקל שאיתו יממנו טרור. בשניהם יש אותו מגן דוד שקוף המציין שאלו שקלים אמיתיים שהדפיס בנק ישראל.

מדוע ישראל אינה עושה מאמץ לבדוק מי מקבל את הכסף? מה הסיבה לכך שהסכומים שהיא נדרשת להעביר לעזה (במזומן, תמיד רק במזומן) תופחים למימדים לא סבירים? תשובות אפשר לגלות כשתוהים מיהו המרוויח מהעברת הכספים לעזה.

אבי טרנגו, עיתונאי, מתרגם ותחקירן של עיתונות חו"ל